ברנרד סאן
חיים בין רוחניות, מוסיקה ואדריכלות
ברנרד סאן נולד בחמישה לאפריל 1939 בעיר באזל בשוייץ. הוא גדל בעיר ציריך בסביבה אנושית יהודית שהייתה מושרשת עמוקות במסורת יהודית . כבן הבכור של משפחת סאן שמוצאה בגליציה המזרחית, הוא הבין כבר בילדותו את הקשר בין חברה למוסיקה
הדירה בה הוא גר עם אחיותיו ססיל וסוזי הייתה פשוטה. לברנרד לא היה חדר משלו, הוא ישן בסלון. אבל החום האנושי שהקרינה משפחתו והשכנים מלאי החיים, נתנו לו בסיס חזק. בבנין בה גר היו לו חברים רבים. הם שיחקו ביחד בחצר הבנין ולפעמים גם רבו ביניהם
.
מוצא משפחת אביו ליאו, היה במזרח גליציה. הסבא התכתב עם בנו ביידיש. כך נחשף ברנהרד לשפת היידיש עוד בילדותו. אביו גדל יחד עם שני אחיו ושתי אחיותיו בעיר לוגנו. הם היו אוהדים נלהבים של קבוצת כדורהרגל המקומית. מאוחר יותר המשפחה עברה לגור בעיר באזל. הוא ניגן בכינור וחלם להיות בהמשך מוסיקאי. אבל הנסיבות הכלכליות הכריחו אותו עוד בצעירותו למכור כסוכן נוסע דברי טקסטיל
.
מוצאה של אמו רגינה ריבי הורוביץ היה מהעיר קייב. היא חיה עם משפחתה בעיר באזל. היא הייתה הצעירה בין שמונת אחיה ואחיותיה. הקשרים המשפחתיים היו אמיצים. דודות ודודים היו עבור ברנהרד דמויות מאד משמעותיות. הכשרון המוסיקלי עבר במשפחה בירושה. הסבא הדודים ואפילו האבא היו שרים ומנגנים ביחד. כך ברנהרד גדל בתשוקה למוסיקה
שליוותה אותו כל ימי חייו.
הילדות בציריך הייתה מאופיינת על ידי אחווה חברתית ומעורבות דתית. כמו כל נער יהודי ברנהרד הפך בגיל 13 לבר מיצוה דבר שמחייב את הנער המתבגר לקבל על עצמו את כל החובות שהתורה מחייבת את כל מאמיניה. הבנות הופכות לבנות מצוה כבר בגיל 12.
ברנהרד אהב לספר מדי פעם על מסיבת הבר מיצוה שלו. בימינו אלה נחגגות חגיגות הבר מצוה במימדים מנקרי עיניים. אז הדברים היו יותר פשוטים. הבר מיצוה של ברנהרד התקיימה במסגרת הצרה של
המשפחה וחבריה, בדירה הקטנה בה גרה המשפחה. המוזמנים לסעודה הביאו איתם מאכלים שהיו מקובלים אצל יוצאי מזרח אירופה שכללו: געפילטע פיש, חמין, כרוב ממולא. רבים חשו קשר רגשי עמוק למאכלים אלה. מסיבת הבר מיצוה הייתה מלאה בחום, אהבה, מילתה דבדיחותא ושירה אדירה . עבור ברנהרד הייתה זו חוויה מכוננת
ברנהרד למד בבית ספר היסודי ובחטיבת הביניים בעיר ציריך בבתי ספר כלליים לא יהודיים. לאחר ימי הלימודים בבתי ספר אלה, למד בתלמוד התורה של הקהילה היהודית. בנוסף היה פעיל מאד בארגון הנוער בני עקיבא שם התעוררה סקרנותו בארץ ישראל ובהסטווריה היהודית באופן כללי
.
את השכלתו המוסיקלית רכש ברנהרד בין היתר אצל המנצח הנס-וילי האויזליין. השכלה זו כללה גם את לימוד השירה האופראית. לעתים קרובות הוא חילק באותה תקופה דברי מאפה של המאפיה היהודית בציריך. כתמורה היה מקבל חתיכות שוקולד או פרוטות אחדות. פרוטות אלה חסך כדי להזמין בני משפחה להצגת קולנוע.
לברנהרד היה עם אביו קשר עמוק ואינטימי אבא ליאו שהיה גאה מאד בבנו, נפטר בגיל 52 ממחלת הסרטן. עבור ברנהרד ועבור כל בני המשפחה זו היתה תקופה מאד טראומטית. ככל שעבר הזמן ברנהרד התקשר יותר ויותר אל הקהילה היהודית הגדולה בעיר. בגיל 15 הפך להיות זמר קבוע במקהלת בית הכנסת. בגיל 21, לאחר מחלתו ומותו של חזן בית הכנסת, ברנהרד נבחר כמלא מקומו. תפקיד זה הוא מילא למעלה מארבעה עשורים. ולבסוף זכה בתואר חזן ראשי. ביתו היה ממוקם במרחק גדול ממקום בית הכנסת במרכז עיר. כאדם שומר מצוות עשה את המרחק בשבתות ובחגים ברגל. וכל זאת בנוסף לעבודתו האינטנסיבית בכל ימי החול בענף הבניה. ברנהרד שר גם לעתים קרובות בחתונות מתחת לחופה ולפעמים גם בחופות של ילדיהם
לבסוף העניקה לו הקהילה התואר "חבר" זהו תואר שמוענק לעתים רחוקות, לאדם שהקהילה מכירה בתרומתו הייחודית למען הקהילה במשך שנים רבות.
את השכלתו המוסיקלית ברנהרד קיבל בין היתר מהמנצח הנס וילי האויסליין. היא כלל גם את השירה האופראית. במקביל ברנהרד שאף לקריירה בתחום האדריכלות. הוא גמר ללמוד שרטטות בנין. ולבסוף בגיל 20 עבר טירונות בצבא השוייצרית
בשלב מוקדם של חייו הוצע לברנהרד להתחיל לימודים לקראת קריירה כזמר אופרה. הובטח לו שיקבל סטיפנדיה למימון לימודים אלה אך ברהרד סירב. הוא בעצם שאף להיות רופא. לשם כך היה צריך ללמוד בגימנסיה הציבורית שם הוכרחו גם תלמידים יהודים להיות נוכחים בשבתות וגם לכתוב. כיהודי שומר מצוות הוא לא היה מוכן לחלל שבת. לימודים בגימנסיה פרטית, שם יהודים לא הוכרחו לחלל שבת לא עמד על הפרק, המשפחה לא יכלה לעמוד בדרישות הכספיות לבסוף ברנהרד מצא את יעודו בו עלה בידו לפתח את היצירתיות שלו. הוא למד בבית ספר בשם טכניקום בעיר לוצרן. כל ימי חייו עבד כאדריכל ומעצב. למרות ההצלחה בתחום מקצועו, המוסיקה נשארה תמיד העמוד המרכזי בחייו. הכוונה היא בעיקר למוסיקה הסינגוגלית (החזנות) שהיה לו חשוב ביותר לשמור על מסורתה העמוק. במאמר שפירסם בעתון שוייצרי חשוב, (NZZ) הוא הסביר שמקורה של מוסיקה ליטורגית זו, במאה הראשונה לספירה והייתה סכנה שמורשת תרבותית זו של עם ישראל תלך לאיבוד.
בשנת 1989 זמן קצר לאחר ששערי ברית המועצות נפתחו לרווחה ברנהרד נסע עם מקהלת בית הכנסת של הקהילה הגדולה בציריך (ICZ) למוסקבה ולעיר מינסק. זמן קצר לאחר מכן נסעו גם לאוקראינה. הופעתם לפני בני הקהילות היהודיות הפכו לחוויה בלתי נשכחת. היא החזירה לבני המקום היהודיים את המסורת המוסיקלית היהודית שעד אז היה אסור להשמיעה.
ברנהרד ראה את עצמו לא רק כשומר של מסורת זו, אלא גם כמתווך ומורה שלה. הפצת השירים בשפת היידיש היו מאד קרובים לליבו
הוא הוציא לאור תקליט עם שירי יידיש יחד עם המוסיקאי והמנצח נועם שריף. אופי איבוד השירים האלה הותאם לאוזנו של אדם בתקופה המודרנית. עם קול הבריטון הרועם שלו ידע להשמיע ולפרש הן את שירי החזנות והן את השירים מעוררי הרגשות בשפת היידיש. הקונצרטים בהם שר ביידיש הפכו אותו בעיני הקהל היהודי והלא יהודי. לנציגה המשמעותי של הספרות המוסיקלית של שירי היידיש.
למרות חייו מלאי הסטרס כחזן ואדריכל, ברנהרד תמיד מצא את הזמן לדאוג למשפחתו. את אשתו ז'קלין לבית גגוגנהיים הכיר בתקופת הלימודים שלו. הם נישאו בשנת 1965 . יחד הביאו לעולם שתי בנות ובן. בשלב מסויים הם עלו לישראל שם הם חיים עם ילדיהם, נכדיהם של ברנהרד וז'קלין. . ברנהרד מבקר אצלם לעתים קרובות. בנו מתגורר בשוייץ. הקירבה המשפחתית אותה חווה ברנהרד עוד בילדותו ברגעים הקשים בחייו, כאשר נפטר אביו, הייתה עבורו תמיד, תמיכה חשוב ביותר.
בשנת 2004,בגיל 65, בסוף תקופת החזנות בקהילתו, הוא פרש מתפקידו החשוב כחזן ראשי של הקהילה. אבל מהמוסיקה לעולם לא פרש. הוא הכניס לתפקידו את חזן הקהילה החדש שבא במקומו, נשאר נאמן למוסיקה כמורה כזמר דוגמה חיה על הקשר בין מסורת וחדשנות. השימחה שמצא בגעגועים הנוגים של השירים היהודיים היו חלק בלתי נפרד של חייו של פעילותו כאמן מוסיקאי
את הפרק האחרון של חייו בילה בירושלים בקרב ילדיו נכדיו וניניו.. הוא שר בשתי מקהלות והופיע בישראל בכמה וכמה קונצרטים.
ברנהרד הינו דוגמה יוצאת דופן של קשר בין אמנות, אמונה וייעוד.
הוא ניהל חיים יחודיים כחזן, זמר, אדריכל, ומעצב, הן בקהילה היהודית בה חי, והן מעבר לקהילה זו, על כולם השאיר רושם בל יימחה.
יורם הולץ
תרגום מגרמנית
מאיר ברום